מספרים על המחזאי הבריטי ג'ורג' ברנארד שו שנתקל ערב אחד באישה נאה בנשף רשמי. הוא הזמין אותה לרקוד עמו, ולחש באוזנה כי היא מוצאת חן בעיניו, וכי ישמח לבלות עמה את הלילה. הגברת, כראוי למישהי במעמדה, נעצה בשו מבט חמור ואמרה "אדוני, אל תהיה גס רוח!". שו לא התייאש והשיב לה: "גבירתי כנראה לא זיהתה אותי. אני אדם אמיד מאוד, ובכוונתי לשלם לך 100,000 פאונד אם תסכימי". שמעה האישה את ההצעה, הרהרה בה דקה או שתיים והשיבה "אם כך, אני מקבלת את הצעתך". בתגובה שאל שו "ואם אומר לך שביכולתי לשלם לך רק 50 פאונד?". הגברת הסתכלה בשו בזעם "אדוני! אתה חושב שאני זונה?!". ג'ורג' ברנרד שו זקף את גבתו והשיב: "אבל גבירתי, הרי על העיקרון הזה כבר הסכמנו. עכשיו נשאר רק להסכים על המחיר".

הימים –  ימי בחירות. אני צוחק שבתור צלם – לפחות פעם בארבע שנים (או שנתיים וחצי ברפובליקת הבננות ששמה ישראל) מזדמנת לי האפשרות לקחת קצת חזרה מהפוליטיקאים.
אז כמו אותה גברת נכבדה בנשף – מגיעים אלינו פוליטיקאים ממפלגות שונות ולוחשים בערגה באוזננו הצעות שונות ומשונות. ועכשיו נותר רק להחליט – מה יותר חשוב לנו. העקרונות או המחיר?
אכן דילמה לא פשוטה. כיצד ניתן לסרב להצעות עבודה, במיוחד כאשר המצב בשוק לא פשוט. ומצד שני – איך ניתן לצלם וליצור תשדירים המקדמים מסרים שעם חלקם (או לפעמים עם כולם) אנחנו ממש, אבל ממש לא מסכימים? ואם אותה מפלגה שעבורה יצרת תשדירים קיבלה קולות רבים וזכתה בהשגים בבחירות – מה חלקך ב "אשמה"?

לפני מספר ימים בשעות הערב קיבלתי שיחת טלפון עם הצעה לבצע צילום דחוף למחרת. כשביררתי מעט לגבי מהות הצילומים נאמר לי שמדובר ב"סרטון בנושאי תזונה". עקב דחיפות העבודה, אף נקבתי במחיר גבוה מהרגיל.
כשהגעתי למקום הצילומים התבררה לי מהות הסרטון שאני עומד לצלם – באותו הערב שודרה כתבה בערוץ 10 אצל אורלי וגיא בנושא חלב ומוצריו – ומגוון הבעיות שהם עשויים לגרום. 
במועצת החלב מיהרו להקדים תרופה למכה – וביקשו לצלם רופאה אשר תתמוך בסגולותיו הבריאותיות של החלב, ותפריך את הטענות שיעלו בכתבה.
אני אישית לא צורך מוצרי חלב כבר כחמש שנים – וממעיט לתת חלב גם לילדי. אני תמיד מופתע מחדש לגלות שבאופן הרסני למדי, האדם הוא בעל החיים היחיד שממשיך לצרוך חלב גם לאחר גיל הינקות, ועוד חלב של חיה אחרת. ועוד לא דיברתי על הפרות האומללות…
מועצת החלב היא גוף שאני, אם להתנסח בזהירות – ממש לא סובל. אני רואה כיצד קמפיין "שלושה מוצרי חלב ביום" עוזר להם ליצור קהל לקוחות שבוי מגיל אפס, ולמלא את חשבון הבנק של תעשייני החלב על חשבון הבריאות שלנו. 
היה ברור לי שהפעם לא אוכל להימנע מביצוע העבודה. הרי לא משנה מה – לא אשאיר לקוח בדקה התשעים על הסט ואלך. אבל אני בטוח שאם הייתי יודע במה אמורים הדברים – הייתי מסרב בנימוס.

היו לי מספר שיחות בנושא עם מספר עמיתים למקצוע – ובכל פעם שאלנו את עצמנו "מהו הקו האדום?" עבור מי או מה לא היית מוכן לעבוד, ולא משנה מהו השכר המוצע לך.
תחושתי היא שיש מספר גופים שלא אהיה מוכן לעבוד עבורם – No matter what. אם מחר יבואו אלי ממחלקת השיווק של "מפעלי ים המלח", או "כימיקלים לישראל" – הם יצטרכו לתת הצעה ממש, אבל ממש לא הגיונית כדי שאסכים לצלם סרטי תדמית או פרסומות עבור גופים שאחראים להרס ממוסד, שיטתי ויסודי של אוצרות טבע, בריאות ועוד. (ע"ע חברת קצא"א המושחתת ומה שעוללה לערבה היפה)
רבים גם אומרים לי שכולנו חכמים על הנייר – אבל כשהמזומן שוכב מול העיניים, וחשבון הבנק ריק – תמיד נמצא איך להצדיק את עצמנו ואת העבודה שנעשה.
אין לי תשובות לשאלות שעלו פה. כנראה שפה באמת כל אחד ומצפונו – לבד במערכה. 

מהי דעתכם?
מהו המחיר שלכם?


 

אודות המחבר

תגובה אחת
  1. blank
    אנונימי

    מאמר נכון בזמן הנכון…
    אני בעצמי במקצוע הפרסום וחושב על הדברים האלו לא מעט.

השארת תגובה