מי שעוקב אחרי עמוד הפייסבוק שלנו בעין השופט הפקות, בוודאי רואה כי בשבועות האחרונים אנחנו יצאנו לצלם שני פסטיבלים. האחד פה אצלנו – פסטיבל יערות מנשה, שהתקיים בפעם השביעית. השני הוא פסטיבל "גרובסטוק" בדרום, שזוהי השנה הראשונה שלו על מפת הפסטיבלים בארץ. תמיד כיף לצלם הופעות חיות וקליפים למוזיקאים. האווירה, האנרגיה, הקהל… הכל סוחף מהנה ומרגש. כבר הרבה שנים שאני עובד עם חבריי המוזיקאים. אם בצילום והפקת קליפים או בהופעות חיות.
הפעם אני רוצה דווקא לגעת בנושא שאותי תמיד מטריד כשאני נפגש עם אותם אנשים מוכשרים, יצירתיים ומקוריים.
נושא הפרנסה ממוזיקה.
אם יש תחום שבולט מעל כולם בתחום של עבודה בחינם, או במחירים מגוחכים זהו תחום זה.
עכשיו, אני חי ועובד בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בארץ, שהיא גם לא בדיוק דוגמא ומופת לשכר גבוה ותנאי העסקה הוגנים. ובכל זאת, בכל פעם שאני רואה איך המוזיקאים מוכנים פעם אחר פעם להופיע כמעט בחינם, או לגמרי בחינם אני משתגע.
ולא, הבעיה היא לא נחלתם הבלעדית של מוזיקאים בתחילת דרכם. גם להקות ואמנים המופיעים כבר שנים, עם הצלחה לא מבוטלת מוצאים את עצמם אל מול קשיי פרנסה מהתחום בו הם כל כך מוצלחים.
לפני כמה שנים נחשפתי לפרסום בפייסבוק שנראה ככה:
"מסעדה מצליחה מחפשת מוזיקאי לנגינה בשעות הערב לקהל האורחים. העבודה היא ללא תשלום, אך בתמורה יזכה המוזיקאי בחשיפה, ובאפשרות למכור את הדיסקים שלו לאורחי המסעדה"
מעל כל התגובות למודעה בלטה תגובה אחת של מוזיקאי מתוסכל:
"מספר חברים מחפשים שף ממסעדה מעולה לבשל עבורנו ארוחות ערב. העבודה היא ללא תשלום, אך בתמורה לארוחות יזכה השף בחשיפה, ובהזדמנות למכור את המנות שלו לחברים נוספים"
תמיד שהנושא עולה בשיחות שלי עם מוזיקאים, אני טוען בדיוק את הטענה הזו. הרי כל בעלי המקצוע רגילים לקבל תשלום על העבודה שלהם. מי יותר ומי פחות.  איך הצליחו המוזיקאים לקבע את "מעמדם" כמי שאפשר ליהנות מעבודתם מבלי לשלם??
התשובה לדעתי הרבה יותר פשוטה, וטמונה במציאות שהתקבעה בתודעה של כולנו. פיחות זוחל של ירידת ערך הזמן והעבודה של המוזיקאים, ביחד עם היצע גדול ותחרות גבוהה על "זמן במה", יצרו מצב שבעלי מועדונים, פאבים ושאר מקומות פוטנציאליים להופעות מצליחים תמיד למצוא מוזיקאי להוט לחשיפה, המוכן לנגן ללא תשלום.
מה שאותם מוזיקאים מוכשרים ומלאי מוטיבציה לא מבינים, הוא שכל הופעה בחינם רק מקבעת את המציאות הקיימת חזק יותר ויותר.
מה הפתרון אתם בוודאי שואלים. אז למוזיקאים (וגם לנו אנשי הקולנוע) יש חיסרון שהוא גם יתרון לפעמים. בניגוד לרופאים, אחיות, וכבאים – אנו מייצרים משהו שהוא מותרות. חייו של איש אינם תלויים במוזיקה שהוא שומע בפאב או בסרט המוצג בקולנוע. ולכן אנחנו יכולים פשוט להפסיק לרגע לעשות את מה שאנחנו עושים. או בעברית פשוטה: לשבות.
לשבות בצורה מאוגדת, מאוחדת ומאורגנת. בשנים האחרונות ישנן הרבה דוגמאות בארץ להתאגדות של עובדים מתחום מסוים אשר הצליחה לשפר את מצבם באופן ניכר.  (ניתן למנות את עובדי חברות הסלולר, מזון מהיר ועוד)
רק תחשבו כמה דחופה ומשמעותית תהיה מצוקתם של בעלי המועדונים כאשר לא ימצאו ולו מוזיקאי או להקה אחת אשר יסכימו להופיע אצלם בערב יום שישי.
בניגוד למצב בבתי הקולנוע, שבהם הסרטים הישראלים תופסים נתח שוק קטן לעומת הקולנוע המיובא, בעלי המועדונים בתל אביב לא יכולים לפתע להביא אמנים מחו"ל כדי להחליף את האמנים הישראלים. זה יעלה להם פי כמה.
מה הם יעשו?
הם פשוט יתחילו לשלם.

אודות המחבר

השארת תגובה